מהפכת הפייסבוק, או מהפכת בועזיזי?

עוצמתו של הפייסבוק התגלתה שוב במזרח התיכון במהלך הארועים והשינויים אשר שוטפים את האזור מתחילת שנת 2011, אך מה משקלה של רשת חברתית זו בארועים אלו ?

מייסד פייסבוק אמר השבוע כי "בסופו של דבר האינטרנט מחבר את האנשים מחדש. בשלב ראשון זה בין חברים, לאחר מכן זה חיבור בין אנשים וחברות, ולבסוף תהיה לאנשים מעורבות הרבה יותר גדולה עם ממשלות" והדגיש כי בסופו של דבר מהפכות מתרחשות על ידי אנשים ולא ברשתות חברתיות, פייסבוק או כל רשת אחרת.

עדות מוחשית לכך קיבלנו בזרז לפרוץ המהומות במזרח התיכון, אשר החלו לאחר שרוכל תוניסאי שרף עצמו למוות במחאה על כך שמרכולתו הוחרמה, ארוע פיזי ולא מקוון אשר הצית את אש המרד בתוניסיה ומשם לרחבי האזור.

האם מספר החברים בקבוצות המחאה המקוונות השונות בפייסבוק יכול להעיד על מידת הצלחת המאבק הפיזי ? לעת עתה נראה כי לא בהכרח: לארועים הראשונים של המחאה המצרית, נרשמו פחות ממאה אלף משתתפים, למרות שדברם הגיע ללמעלה ממיליון משתמשים. אולם ההמונים שטפו את רחובות קהיר והתוצאה ידועה.

מנגד, לארועי האנתפאדה הפלסטינית השלישית נפתחו עשרות רבות של דפים וקבוצות כאשר למרכזי שבהם נרשמו למעלה מ-370 אלף חברים ולאחר למעלה מ-100 אלף. כל זאת לאחר שמספר קבוצות שכאלה נסגרו על ידי הנהלת פייסבוק בשל מחאה ישראלית.

בפועל, למרות ההכנה המקוונת שארכה כחודשיים, לא התממשו כוונות המארגנים, זאת למרות הפעילות המקוונת הערה ובכלל זה קבוצות תמיכה מקוונות מרחבי העולם הערבי.

הפייסבוק מהווה כלי חשוב בשינויים המתחוללים באזורנו באמצעות קריאה לאנשים לצאת לרחובות ולגרום לשינוי, דבר אשר בחלק ממדינות אלה מהווה סיבה מרכזית לעליה החדה במספר המשתמשים ברשת זו.

ברי כי המשך ההתארגנויות המקוונות באזורנו יביא לגידול במספר משתמשי הפייסבוק, אך ביכולתם להביא גם לשינויים פוליטיים וליתר חופש פרט וביטוי, אשר בתורם יביאו אף הם לגידול במספר המשתמשים עם הסרת המגבלות החוקיות והטכניות הקיימות בחלק ממדינות האזור על שימוש חופשי באינטרנט.

הארועים האחרונים באזורנו הם אמנם "מהומות פייסבוק" ו"מהפכת פייסבוק" לאור חשיבותן הרבה של הרשתות החברתיות ביצירת הארועים ובדיווח עליהם בעת ולאחר התרחשותם. אולם אין די בפעילות מקוונת, תהא רחבת תפוצה אשר תהא, כדי לחולל שינוי בפועל. לשם כך יש צורך כי תוכנית הפעולה המקוונת תצא מהכח אל הפועל ושאותם מצטרפים לקבוצות השונות יגיעו לרחובות הערים להביע מחאתם ואף לסכן נפשם למען השינוי אותו הם דורשים.

האם איראן מתנתקת מהאינטרנט?

האם שלטונות איראן עולים מדרגה במאמציהם לחסום את האינטרנט במדינה ?

על פי דיווח בWall Street Journal- נראה שכך הם פני הדברים וזאת בצורה חסרת תקדים ביחס לעבר וליתר מדינות האזור. הטענה היא כי איראן מתכוונת ליצור אינטרנט לאומי פנימי ובכך לנתק עצמה כליל בתוך שנתיים מהאינטרנט המוכר לנו ובכך – מיתר העולם.

אולם בפועל ידיעה זו אינה חדשה והתפרסמה בקצרה כבר לפני חודש באתרי החדשות באיראן. לפיה, הצהיר סגן הנשיא עלי אגא-מחמדי כי בכוונת ארצו ליצור "רשת אינטרנט חלאל (כשרה מבחינה אסלאמית – ט.פ) ראשונה במדינה, נקיה מאתרים בלתי מוסריים". לדבריו בשלבים הראשונים של המיזם תפעלנה במקביל שתי הרשתות ותתאפשר גישה לאינטרנט עבור בנקים, משרדי ממשלה, וחברות גדולות. אולם בסופו של דבר תחליף הרשת הפנימית את האינטרנט עבור איראן ואף עבור מדינות מוסלמיות אחרות.

מיזם זה, אם יצלח, יאפשר ללא ספק לשלטונות באיראן ליצור גטו מקוון בו יהיו כלואים תושבי המדינה ויוכלו לתקשר בינם לבין עצמם בלבד. לכל היותר. כך יסונן בצורה טובה יותר התוכן הלא ראוי פוליטית וחברתית, תושבי המדינה יחסמו מפני גישה למקורת מידע חיצוניים ותמנע מהם האפשרות לדווח על הקורה במדינה. לא מן הנמנע כי בדרך זו תתאפשר שליטה טובה יותר על המשתמשים ויכולות ניטור משופרות.

אולם בידוד תקשורתי זה יצור בעיות לאיראן. הטענה היא כי הדבר יקשה על השקעות מצד רוסיה, סין ושותפות נוספות של איראן. כמו גם הצורך ביצירת תכנים בשפה הפרסית וכלים מקבילים דוגמת מנוע החיפוש Google. אולי זו הסיבה שהבכיר האיראני מזכיר בסוף דבריו דווקא את סין כדוגמא למימוש יוזמה זו, במהלכה תורגמו ונוצרו תכנים רבים עד לכדי מצב בו הסינית הינה השפה השניה בתפוצתה באינטרנט לאחר האנגלית.

יתכן ולא בכדי ציין הדובר כדוגמא את סין, זו אשר לא רק יצרה את 'חומת האש הגדולה' מסביב לה, אלא גם משכפלת לגרסה מקומית את טובי האתרים והרשתות החברתיות תוצרת המערב. בכך תתקדם איראן צעד נוסף לעבר חיקן של הגרועות שבאויבות האינטרנט בעולם: סין, בורמה, צפון קוריאה וקובה אשר יצרו רשתות אינטרנט מקומיות ועצמאיות מיתר העולם ומתירות כניסה לאינטרנט המוכר לנו למתי מעט.

נראה כי יוזמה זו נשענת על מודעותו של המשטר לעוצמתו ההולכת וגוברת של האינטרנט והרשתות החברתיות שבו ברחבי העולם, באזורנו ובאיראן גופא. אין ספק כי הרצון לבודד את איראן מבחינה מקוונת מיתר העולם הינו לקח המהומות שלאחר הבחירות לנשיאות במדינה ביוני 2009 וביתר שאת "מהומות הפייסבוק" השוטפות את המזרח התיכון, כמו גם מתקפת התולעת Stuxnet.

הזרז לפרסום הידיעה במערב הינו דבריו של שר התקשורת וטכנולוגיית המידע רזא תקי-פור ביום ו' האחרון אשר דיבר על תחזית צמיחת תקשורת הפס הרחב במדינה לארבע השנים הקרובות, במהלכן תוגדל המהירות ותורחב נגישות תקשורת זו לעוד ועוד סקטורים ואזורים ברחבי המדינה. יתכן ותוכניות אלו לפריסה נרחבת של תקשורת רחבת פס מהוות בסיס ליצירת אותה רשת אינטרנט פנימית.

איראן היא אחת מהמדינות המסקרנות ביותר בכל האמור באינטרנט במזרח התיכון: מחד גיסא שיעור חדירה של כ-43% ושיעור גידול של למעלה מ-13 אלף אחוז בעשור האחרון (נכון ליוני 2010), מאידך גיסא פועלים השלטונות להצרת האינטרנט ומשתמשיו משחר ימי מדיה זו במדינה באמצעים חוקיים, טכניים, הפעלת צנזורה, סגירת אתרים ואינטרנט קפה, מעצר משתמשים ועוד. ממחקר שערכתי עולה כי גלים אלו של הגבלות שלטוניות על האינטרנט באיראן שיאם חופף, לאורך השנים, מערכות בחירות במדינה. פעילות זו מעניקה לאיראן ידע ונסיון רבים בהגבלות על האינטרנט.

הארועים האחרונים במזרח התיכון נתנו אותותם ללא ספק על המשטר באיראן לעבר סגירות מקוונת רבה יותר – והפעם הרמטית. השאלה המסקרנת היא האם מימוש בפועל של יוזמה זו יהווה הן עבור תושבי איראן והן עבור מדינות המערב, עילה להחרפת הצעדים להפלת המשטר הקיים באיראן ?

הצד השני של המהפכה: גם גוגל מגלה את המזה"ת

בשנים האחרונות המזרח התיכון מגלה את האינטרנט וביתר שאת את הרשתות החברתיות, כפי שאנו עדים לכך בארועים השוטפים את המזרח התיכון מראשית שנת 2011, אולם נראה כי גם האינטרנט מתחיל לגלות את המזרח התיכון. Google פועלת ללוקליזציה של שרותיה הן מבחינת יצירת גרסאות מקומיות ליישומיה השונים עבור מדינות באזורנו והן מבחינת האפשרות לשימוש בהם גם בשפה הערבית.

בסוף חודש מרץ פורסם בבלוג הרשמי של החברה כי מעתה קיימות סיומות מקומיות במנוע החיפוש שלה, עבור עראק (http://google.iq) ותוניסיה (http://google.tn). בכך גדל מספר הכתובות המקומיות של החברה ל-184, כאשר 15 מהן במזרח התיכון. החיפוש יתאפשר כברירת מחדל בשפות המקומיות, דבר אשר יקל על תושבי מדינות אלה להגיע לתוצאות החיפוש המקומיות הרלבנטיות ביותר וזאת במהירות רבה מבעבר.

שרות דומה נפתח במהלך חודש מרץ כחלק מ-YouTube עבור שבע ממדינות האזור. משמעות המהלך הוא שבעת שימוש בגרסה המקומית של YouTube, יקבל המשתמש בעמוד הראשי את הסרטונים הפופולאריים ביותר במדינתו. באמצעות גרסאות מקומיות אלו, יוכלו משתמשים מרחבי העולם לעקוב ביתר קלות אחר המתרחש במצרים לדוגמא, באמצעות כניסה לגרסה המקומית של רשת חברתית זו בכתובת היעודית. צעד זה מעיד ללא ספק על החשיבות העולה של הרשתות החברתיות וה-YouTube בפרט, ככלי למחאה ולשינויים פוליטיים במזרח התיכון.

עוד נמסר כי בצעד דומה, נפתחו אתרים חדשים של Google Map עבור 11 מדינות  המזרח התיכון וצפון אפריקה: אלג'יריה, לוב, מצרים, לבנון, ירדן, כווית, בחרין, קטר, איחוד האמירויות, עומאן וערב הסעודית. הדבר יאפשר חיפוש מקומי במפות אותה המדינה כברירת מחדל, כמו גם שימוש בשפות מקומיות ויכולת להתאמה אישית של המפה על ידי המשתמשים במדינות אלה.

בנוסף הושק בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות השרות Google Map Maker המאפשר למשתמשים לעדכן את המפות בפרטי מידע דוגמת דרכים, פארקים, בתי ספר ועוד. באותו המועד הושק בערב הסעודית גם שרות Gmail-to-SMS המאפשר למשתמשי Gmail בממלכה לשלוח הודעות ממחשבם האישי ישירות לטלפונים סלולריים (של כל מפעילות התקשורת הסלולרית בממלכה) באמצעות מסרונים. המענה הסלולרי יגיע  ישירות לחשבון ה-Gmail.

בד בבד, מתאפשרים עוד ועוד שרותים של Google בשפה הערבית: אשתקד אפשרה Google לראשונה לעשות שימוש בYoutube- בשפה הערבית, ומחודש פברואר השנה, המשימות ב-Gmail זמינות גם בשפה הערבית.

לאחרונה פרסמה גוגל כי מעתה ניתן יהיה לחפש זמני תפילה במקום מסויים (לדוגמא לונדון) במנוע החיפוש שלה ולקבל את המועדים בצורה מובלטת.

האינטרנט הולך ותופס אחיזה גדלה והולכת בקרב מדינות המזרח התיכון ויש לו חלק ניכר בעיצוב המציאות המשתנה לנגד עינינו באזור. מהלכים אלו להתאמת שרותים מקוונים פופולאריים לצרכי המשתמשים במזרח התיכון, ללא ספק ישמשו בידם ביתר שאת בעתיד ויקלו על תעוד הארועים העתידיים באזורנו והפצת התכנים לרחבי עולם וכן תקשורת יעילה יותר בין משתמשי האינטרנט באזור.

התרחבות זאת מהווה חלק מהעמקת חדירת האינטרנט למזרח התיכון ולצורך בשרותים מקוונים רבים ומגוונים יותר בשפות המקומיות. כל שנותר לראות הוא האם מגמה זו לא תבלם על ידי השלטוניות המקומיים כחלק מההגבלות השלטוניות הקיימות על האינטרנט בחלק ממדינות המזרח התיכון.

יום הנכבה: כרוניקה של נכבה ידועה מראש

ב-15 במאי, היום המוגדר כ'יום הנכבה', יום אסונם של הפלסטינים עם הקמת מדינת ישראל, החלו מהומות והפגנות כחלק מיוזמה ליצירת 'אנתפאדה פלסטינית שלישית'.

יוזמה זו היתה ידועה זה מכבר: כבר לפני כחודשיים החלה התארגנות מקוונת באמצעות הקמת דפים וקבוצות בפייסבוק הקוראת לפתיחת "אנתפאדה פלסטינית שלישית" בתאריך 15 מאי 2011. זאת מן הסתם, בין השאר, כנסיון לרכוב על הגל המקוון השוטף את המזרח התיכון מתחילת השנה בנסיון בו נרתמות הרשתות החברתיות ליצירת הפגנות ברחובות מדינות האזור. עד לכדי ערעור יציבותם ואף הפלתם של משטרים קיימים.

חלק מהקבוצות הפלסטיניות בפייסבוק זכו לפופולאריות רבה ובהן מאות אלפי משתתפים, צעד שהביא את השר יולי אדלשטיין לפנות להנהלת הפייסבוק למען הסרת עמודים אלו. אולם כצפוי, במקום העמודים שהוסרו, נפתחו אחרים. בתאריך ה-15 במאי נמנו בקבוצה המרכזית למעלה מ-360 אלף חברים.

שלל היוזמות קראו ליצירת התקוממות פלסטינית משולבת החובקת את עמי האזור: יצירת התקוממות פלסטינית בתוככי ישראל ובשטחים

ובנוסף יוזמות מקוונות לצעדות (וירטואליות ופיזיות) של מיליונים מרחבי מדינות האזור לטובת "שחרור פלסטין".

עם פרוץ המהומות עצמן ב"יום הנבכה", החלו הדיווחים לשטוף את הטוויטר בהמוניהם, זאת בקצב מדהים של עשרות ואף מאות ציוצים בדקה. הודעות אלו דיווחו על הארועים בגזרות השונות: עזה, לבנון, סוריה. חלקן ללא ספק מופרז במכוון:

 

בחלק מהמקרים ההודעות ציינו את העתיד להתרחש:

ואף קריאה לתושבי ירדן להצטרף לצעדה לעבר גבולה עם ישראל.

זאת לצד הודעות על הפגנות שנערכו מול שגרירויות ישראל וספקולציות שונות (ציוץ אחד מעלה טענה כי מרבית הפצועים בקלנדיה נפגעו דווקא ברגלם השמאלית).

לשם דיווחים אלו נפתחו תגיות מיוחדות בטוויטר דוגמת #Nakba, #RightOfReturn, #3rdintifada, #May15, #intifada ועוד. כמו גם ערוץ יעודי אשר נפתח לשם מחאה זו ביוטיוב.

באתר האינטרנט שנפתח לטובת ההתקוממות הפלסטינית, הוצב בראשו שעון המונה את הזמן שחלף מתחילת ה-15 במאי, קרי הזמן שחלף מתחילת האנתפאדה הפלסטינית השלישית. מתחילת העידן החדש.

אכן, בהודעות השונות במרחבי הרשתות החברתיות הועלתה הקריאה לשנות את שמו של יום זה מ"יום הנכבה" (אסון) ל"יום השיבה", אשר כמו שעון זה מסמל את תחילת העידן החדש עבור הפלסטינים.

עיון נוסף באתר זה מלמד כי זוהי פעילות מאורגנת היטב, לפחות במימד האינטרנטי וסביר להניח שלא רק שם. מפת ארועים מתוכננים מפרטת בשפות ערבית, תורכית וצרפתית את צעדות המחאה של הפלסטינים ברחבי העולם ב'יום הנכבה' (לעבר שגרירויות ישראל), בשטחים, במצרים, ירדן ולבנון (לעבר מעברי הגבול) ובתוככי ישראל (לעבר הכפרים שנהרסו ב-1948). זאת בצורה מפורטת ביותר ובחתך תאריכים (13-15 במאי). ביום שישי ה-13 במאי תוכננו צעדות המוניות ברחבי העולם לאחר תפילות יום השישי ולמחרת תוכננו הפגנות למול נציגויות ארה"ב באזורנו ובעולם.

אין ספק כי פעילות זו, אשר הוכנה מבעוד מועד, תוכננה היטב במישורים השונים וכי הצד הפלסטיני נערך לה היטב זמן רב קודם לתאריך זה.

התקוממות עממית שכזו, המלווה בצעדות רבתיות – מבית ומחוץ –  לעבר גבולות ישראל וגדרות ישוביה, מהוות ללא ספק סיוט בטחוני ושלטוני, אולם כבמקרים אחרים במדינות האזור הכתובת היתה על הקיר. במקרה הזה על קיר וירטואלי אך רחב תפוצה: קיר הפייסבוק. בעצם על פני קירות רבים ולא שבועיים לפני המועד, כביתר האזור. יוזמה זו היתה גלויה וידועה הרי לעין כל לפחות חודשיים לפני שהתממשה.

בארגון ארועים אלו למד הצד הפלסטיני היטב את כוחם של האינטרנט והרשתות החברתיות, נסמך על נסיון המהפכנים במדינות האזור הוא בנה תשתית מקוונת אשר שימשה כלי רב עוצמה להפצת המסר, להעמקת הרעיון, ליצירת ציפיה והעלאת מתח לקראת הארוע ואף לגיוס ההמונים לקחת חלק בצעדות ובמחאות אלו בעריה וגבולותיה של ישראל ואף מעבר לה.

האם הגולשים במזרח התיכון יצאו מעבדות לחירות?

האינטרנט שיחק תפקיד מרכזי בגל המהפכות ששטף את האזור. אבל לא בטוח שזה מספיק כדי להביא את החופש

תקוות רבות נתלו בכוחם של אינטרנט והרשתות החברתיות להביא דמוקרטיה להמונים מדוכאים זה שנים ובחודשים האחרונים נראה שהם אכן מממשים את ההבטחה ומשחקים תפקיד משמעותי בהתקוממויות האזרחיות במזרח התיכון. אולם האם באמת יוכל האינטרנט להביא ליותר דמוקרטיה במזרח התיכון?

בפברואר 2010 כתבתי שכאשר תתחולל, במוקדם או במאוחר, מהפכה עממית באיראן יהיה לאינטרנט מקום מרכזי בה. בראש ובראשונה כגורם מערכתי וכאחד ממחוללי המהלך באמצעות גיוס תמיכה מבית ומחוץ במתנגדי הממשל, העמקת ערעור הלגיטימיות שלו. מנגד, הדיכוי אשר ילך ויגבר מצד הממשל בשל כך.

דברים דומים לכך מתרחשים מתחילת שנת 2011 ברחבי המזרח התיכון. האינטרנט, ובדגש על הרשתות החברתיות, משמשים ליצירת הארועים המקוונים ולקריאה להפגנות נגד הממשלים הקיימים. בנוסף, משמשות רשתות אלו לתעוד ההפגנות והעימותים עם כוחות הבטחון והפצת המידע לרחבי ארץ ועולם.

לא בכדי מוגדרים ארועים אלו באזורנו כ'מהפכת הפייסבוק'. האינטרנט משמש ללא ספק כלי ליצירת מחאה חברתית ופוליטית, בעיקר במדינות בעלות משטר ריכוזי והנעדרות חופש ביטוי. לכן חשיבותו הרבה בשינויים אותם חווה האזור . אבל, האם הוא מביא גם דמוקרטיה בכנפיו?

האינטרנט מהווה במה וכלי להבעת מחאה ולקריאה לשינוי. בה במידה שאין הרשתות החברתיות תחליף למפגין שיצא להתעמת עם כוחות הבטחון ברחובות, כך אין רשתות אלו תחליף לשלטון דמוקרטי המנהיג חופש ביטוי ופרט.

אולם בימים אלה נראה כי "האביב הערבי התחלף בסתיו קודר" וכי מהפכת ההמונים נבלמה על ידי הצבא שנטל באופן זמני את רסן השלטון במעין הפיכה צבאית. סביר להניח שלא לכך פיללו המפגינים עת יצאו לרחובותיה של מצרים. אולם מצב דברים זה במצרים, כביתר מדינות האזור, בא ללמדנו כי האינטרנט לבדו אין בו כדי להוציא את תושבי המזרח התיכון מעבדות ארוכת שנים לחרות. האינטרנט הוא כלי ביטוי ואף מגבר רב עוצמה לקולות אשר עד עתה היו מודחקים אל שולי החברה המזרח תיכונית.

כעת נראה כי המהפכה נעצרה וטרם הושלמה. אף לא במצרים. מה משמעות הדבר לגבי עתיד האינטרנט באזורנו ושיפור בהיבטים של חופש הביטוי והשימוש בו? המצב הנוכחי לא מבשר טובות, לא במדינות המחזקות את ידן ברסן השלטון על מנת לשמור על שרידותן השלטונית בכל מחיר ואף לא במצרים, אשר בה הוחלף שלטון ריכוזי אחד באחר.

לעת עתה, תושבי המזרח התיכון ומשתמשי האינטרנט שביניהם, טרם זכו בחירותם למרות תפקידו המרכזי של האינטרנט בעיצוב מחדש של פני המזרח התיכון.

لعبت شبكة الإنترنت دورا مركزيا في موجة الثورات التي هبت على المنطقة، ولكنه ليس من الواضح أن هذا الأمر يكفي لجلب الحرية .

تعلقت آمال كثيرة بقدرة الإنترنت والشبكات الاجتماعية على جلب الديمقراطية للجماهير المظلومة منذ أعوام ، وفي الأشهر الأخيرة بدا وكأنها حققت فعلا هذا الوعد وأخذت تلعب دورا أكبر في المناهضات المدنية بالشرق الأوسط . ولكن هل يستطيع الإنترنت حقا تعزير الديمقراطية في الشرق الأوسط ؟

لقد كتبتُ في شباط/فبراير 2010 أنه عند حدوث ثورة شعبية إيرانية ، عاجلا أم آجلا ، سوف يكون للإنترنت دور مركزي فيها من الناحية النظامية وكأحد العوامل المسببة لهذه المسيرة لكونه وسيلة في يد معارضي النظام الحكومي لجمع الدعم داخل إيران وخارجها وتقويض شرعية هذا النظام. أما النظام الحكومي الإيراني، من جانبه، فمن المتوقع أن يعزز سياسة القمع التي يمارسها في أعقاب هذه التطورات .

وقد شهدت أنحاء مختلقة من الشرق الأوسط وقائع مماثلة منذ بداية 2011 ، حيث تم استخدام الإنترنت ، والشبكات الاجتماعية بشكل خاص ، لإنشاء أحداث أونلاين ودعوة الجمهور إلى التظاهر ضد الأنظمة الحكومية القائمة. وبالإضافة ، يتم استخدام هذه الشبكات لتوثيق المظاهرات والاشتباكات مع قوات الأمن ونشر هذه المعلومات في المنطقة والعالم .

ليس من الصدفة تسمية الأحداث الأخيرة في منطقتنا بـ « ثورة الفيسبوك » . لا شك في أن الإنترنت يستخدم كأداة لإنشاء احتجاج اجتماعي وسياسي، خاصة في الدول ذات السلطة المتمركزة ، والتي تحول دون حرية التعبير . فلذلك للإنترنت أهمية كبيرة في التغييرات التي تعيشها المنطقة . ولكن هل يجلب الإننترنت الديمقراطية أيضا ؟

يشكل الإنترنت منبرا ووسيلة للتعبير على الاحتجاج والدعوة إلى التغيير . وكما لا يمكن للشبكات الاجتماعية حل محل المتظاهر الذي يواجه قوات الأمن في الشوارع ، فليست هذه الشبكات بديلا لنظام ديمقراطي يمارس حرية التعبير والحريات الفردية .

أما في الأيام الراهنة فيبدو أن « الربيع العربي » قد « تحول إلى خريف قاتم » ، وأن ثورة الجماهير قد تم صدها من قبل الجيش الذي تولى زمام السلطة لفترة مؤقتة بصورة تشابه انقلابا عسكريا . فمن المرجح أن هذه الأوضاع ليست بمثابة ما سعى إليه المتظاهرين عندما خرج إلى شوارع مصر. ولكن هذه الأوضاع في مصر ، كما في باقي بلدان المنطقة ، تبرهن لنا أن الإنترنت لا يكفي لوحده لفك الأسر الطويل الذي يعاني منه سكان الشرق الأوسط ، إذ يكون الإنترنت بمجرد وسيلة تعبير ومكبر صوت للأصوات التي كانت تهمش حتى الآن في المجتمع الشرق أوسطي .

أما الآن فيبدو أن الثورة وقفت ولم تكمل ، حتى في مصر . ما معنى ذلك في ما يتعلق بمصير الإنترنت في منطقتنا وتعزيز حرية التعبير من خلاله ؟ لا تبشر الحالة الراهنة بالخير ، ليس في الدول التي تمسك زمام السلطة بقوة للحفاظ على بقائها وليس في مصر حيث تبدلت سلطة متمركزة بسلطة أخرى من هذا النوع بالضبط .

أما سكان الشرق الأوسط ، ومستخدمي الإنترنت من بينهم ، فلم يحصلوا بعد على حريتهم بالرغم من دور الإنترنت المركزي في إعادة تصميم أوجاه الشرق الأوسط .

האינטרנט והמזרח התיכון: תמונה מורכבת

המהפכות האחרונות בעולם הערבי הפנו את הזרקור לרשתות החברתיות באזורנו. אבל, מי יודע כמה באמת נפוץ השימוש במדינות השכנות?

הרשתות החברתיות קנו להן מקום של כבוד בשינויים הפוליטיים והחברתיים המתחוללים בחודשים האחרונים במזרח התיכון. אולם לפייסבוק, טוויטר ויוטיוב היה תפקיד רב חשיבות כבר בעימותים ובהפגנות שלאחר היוודע תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני 2009, כמו גם בסבב הקודם של 'מהומות הפייסבוק' במצרים באפריל 2008.

למרות הדימוי שיש למזרח התיכון כאזור בו תחום האינטרנט אינו מפותח, הרי ששיעור חדירת האינטרנט בו עומד על כ-30% בהשוואה לכ-29% בכלל העולם. בעת בחינת שיעור הגידול במספר משתמשי האינטרנט מתחילת שנת 2000 באזורנו, מתגלים נתונים מאלפים; גידול של 1,825% לעומת ממוצע עולמי של 445% בלבד (הנתונים נכונים ליוני 2010).

ישנן מדינות בהן שיעור חדירת האינטרנט עומד על כאחוז בלבד (תימן ועיראק) לעומת מדינות כמו איחוד האמירויות (76%) ובחריין (88) ששיעור החדירה בהן גבוה מבישראל (73%).

עם הגידול בחדירת האינטרנט למדינות האזור, גם הרשתות החברתיות תופסות נתח הולך וגדל מפעילות משתמשי האינטרנט במזרח התיכון. שלל נתונים שפורסמו לאחרונה מלמדים על שיעור החדירה וגידול השימוש ברשתות החברתיות באזור; בשנת 2010 גדל השימוש בטוויטר בערב הסעודית ב-240%.

40% מכלל משתמשי הרשתות החברתיות במזרח התיכון מצויים באיחוד האמירויות (המהווה המקום בעל הפוטנציאל בגדול ביותר באזור בתחום השיווק הדיגיטלי). נתון מפתיע נוסף מגלה כי ל-31% משתמשי האינטרנט במזרח התיכון יש חשבונות בארבע רשתות חברתיות שונות (לעשרה אחוזים נוספים יש חשבונות בעשר רשתות חברתיות שונות).

פייסבוק חווה גידול של 78% במספר המשתמשים בו במזרח התיכון במהלך שנת 2010 ורשת זו מאכלסת רבים מצעירי האזור: 75% ממשתמשי הפייסבוק במזרח התיכון הינם בגילאי 15-29 ומספר הגברים כמעט כפול מזה של הנשים.

עליית השימוש ברשתות החברתיות הינה ללא ספק פועל יוצא מחשיבותו העולה של האינטרנט באזורנו כפי שהוכח שוב באירועים השוטפים את אזורנו מתחילת השנה.

ואכן, עיון בנתונים מגלה כי בשבועיים הראשונים של חודש ינואר 2011 חלה עליה של 8% במספר משתמשי הפייסבוק בתוניסיה. זאת לאחר עלייה שולית ואף עמידה במקום בחודשים שקדמו לכך.

השימוש ברשתות החברתיות ילך וייגבר במזרח התיכון הן כפועל יוצא מהמשך חדירת האינטרנט לאזורנו, אך בעיקר כתוצאה מחשיבותם העולה ליצירת מחאה ואף שינוי חברתי ופוליטי כפי שהוכח בשלל מדינות האזור.

אולם חשוב לזכור כי רשתות חברתיות לא יוצרות מהפכות ואף לא שינוי, אלא הן הבסיס בלבד לאנשים המפרסמים בהן את מחאתם והקוראים בהן ליציאה להפגנות. כמו גם אלו אשר יהיו נכונים לסכן נפשם לעימותים פיזיים עם כוחות הבטחון ברחובות הערים.

השתקתם קבוצה אחת בפייסבוק, פתחתם עשרות

השר יולי אדלשטיין ואחרים הצליחו להביא את פייסבוק לסגור את הקבוצה הקוראת לאינתיפאדה שלישית. אבל הצלחתם רק עזרה למארגניה להפיץ את המסר

השבועיים האחרונים היו רוויים בידיעות על קבוצות פייסבוק הקוראות לאינתיפאדה ועל סגירתן בעקבות פניות רבות מגולשים, כמו גם של שר ההסברה והתפוצות, יולי אדלשטיין. אבל בסופו של דבר, ספק אם הניצחון הקטן הזה באמת מועיל לישראל.

הקבוצות הפלסטיניות השונות אשר נפתחות מיד במקום אלו שנסגרות והקהל הרב לו הן זוכות תוך זמן קצר ביותר מעידות כי במבחן התוצאה, גם אם בטווח הקצר, פנייתו של השר אדלשטיין נשאה פרי (וכלל לא ברור האם הסרת הדף אכן היתה בעקבות פנייה זו), הרי שבטווח הבינוני והארוך אין בה ממש, שלא לדבר על הנזק אשר היא מסבה.

פנייה זו לא רק שמבטאת, לדידם של מצדדי היוזמות הללו, את חוסר סובלנותה של ישראל לקולות אחרים, אלא מחמשת שוב את הטוענים כי היהודים שולטים בתקשורת ובכלכלה העולמית ומופעלים בידיה של ישראל לשם מימוש האינטרסים שלה.

בנוסף, פניית השר מלמדת כי עולם המדיה החברתית, זמינותו, חשיפתו ועוצמתו עדיין לא הופנמו בצורה מלאה: אנו לא מדינה שחוסמת את האינטרנט ועלינו לפעול בצורה אחרת במדיה זו. מה עוד שרואים אנו לנגד עינינו כי פעילות זו רק מגבירה את המוטיבציה בקרב המארגנים וכי קמות מיד קבוצות אחרות הזכות להצלחה רבה.

מטרתה של יוזמה מקוונת זו היא יצירת התקוממות פיזית בשטח. מוטב כי ישראל תעקוב אחר ההתרחשות המתהווה ותפעל בזמן שנותר למניעתה המוחשית מאשר להשתקתה הווירטואלית. לאלימות פיזית חובה להתכונן ולהתנגד, אך לא ניתן להשתיק מסר בעידן הרשתות החברתיות, ראוי בהחלט כי ינתן לו מענה הולם ומושכל: לדוגמא, פעילות הסברה למול קבוצת האנתפאדה הפלסטינית השלישית יכולה היתה להתמקד בתוצאות אלו הקודמות לחברה הפלסטינית, מאשר במניעת התכנים.

עוד כחודש וחצי נדע מה יעלה בגורל היוזמות המקוונות הללו, אשר על ישראל להתכונן אליהן בכל הדרכים. אולם אירועים אלו מלמדים אותנו כי מבין שלל אמצעי ההתמודדות עימם, סגירת הדפים והקבוצות הללו ברשתות החברתיות, הינו הצעד הפחות יעיל.

סעודיה והאינטרנט: יחסי אהבה שנאה

למרות עלייה של אלפי אחוזים בחדירת האינטרנט למדינה בעשור האחרון, הממלכה האיסלאמית עדיין נאבקת באתגרים שהוא מציב.

פייסבוק והרשתות החברתיות האחרות מציבות אתגר לא פשוט בפני הורים, מורים וממשלות בכל מקום. אבל, האתגר קשה כפליים כשמדובר במדינות איסלאמיות לא דמוקרטיות כמו סעודיה.

רק לפני כשבוע דווח על חסימה פתאומית ומסתורית של פייסבוק במדינה – חסימה שהוסרה כעבור כמה שעות. דובר בלתי רשמי מסר כי החסימה נבעה מכך שהרשת החברתית פוגעת בכללי המוסר של הממלכה. אך, כעבור מספר ימים מסרה רשות התקשורת כי זו היתה בסך הכל טעות והאתר ימשיך לפעול כרגיל.

אבל המאבק סביב האינטרנט בכלל ורשתות חברתיות כפייסבוק בפרט הוא ארוך ימים בממלכה האיסלאמית. כמדינות אחרות באזור, ערב הסעודית מפעילה יד קשה כלפי אתרי אינטרנט ומונעת בעקביות גישה חופשית לתכנים שונים. אין פלא שהיא מדורגת בשל כך תדיר כאחת מ-12 "אויבות האינטרנט" בעולם על ידי הארגון 'עיתונאים ללא גבולות'.

הניסיון ליישב בין הפתיחות של האינטרנט לערכי האיסלאם הוביל לחסימה של תכנים רבים כמו אתרי פורנוגרפיה, אלימות, הימורים, סמים ואלכוהול. אבל לצידם נחסמו גם אתרי הקהילה ההומו לסבית ואתרי בריאות המציגים איברי גוף חשופים. כמותם נחסמים גם אתרים של זרמים דתיים שונים הקוראים להמרת דת, אתרי ארגוני זכויות אדם ואתרי אופוזיציה, וגם אתר יוטיוב נחסם לתקופה מסוימת. אגב, אתרים ישראליים, דווקא זמינים בדרך כלל לגלישה.

הגוף לפיקוח על האינטרנט מאפשר לגולשים לדווח באתרו על תכנים הראויים לחסימה. לחילופין יכולים בעלי אתרים שנחסמו לבקש להסיר את החסימה.

פתיחה איטית לאינטרנט

ערב הסעודית התחברה לאינטרנט בשנת 1994, אולם הגישה אז היתה נחלתם של מוסדות ממשל, אקדמיה, מחקר וכן עסקים זרים. נגישות התושבים לאינטרנט היתה אפשרית באמצעות מדינות שכנות ובעלות גבוהה. כעבור שלוש שנים אושרה גישה ציבורית לאינטרנט, אולם רק בשנת 1999 החל השימוש הציבורי באינטרנט באמצעות 71 ספקי אינטרנט נבחרים, מרביתם מקורבים ומקושרים לממשלה ולמשפחה השלטת. בכך היתה ערב הסעודית לאחרונה מבין מדינות המפרץ המתירות שימוש באינטרנט. הסיבה היתה רצון הממשל לוודא שהוא יכול לחסום את גישת המשתמשים לתכנים בלתי רצויים.

בפברואר 2001 פירטה מועצת השרים שורה של איסורים והגבלות על משתמשי האינטרנט בממלכה. בנוסף, הופצו בשנת 2003 תקנות לבעלי אינטרנט קפה המטילות הגבלות חמורות עליהם ועל המשתמשים. בכלל זה נאסר על הכנסת קטינים והוטל על הבעלים לנהל רישום של המשתמשים וזהותם ועוד.

סעודיה אף אסרה בעבר על השימוש בטלפונים סלולריים המכילים מצלמות, זאת בשל החשש כי גברים יצלמו נשים ללא רשותן ויפיצו את תמונותיהן באינטרנט. לכך נוסף גם החשש מפני יצירת תקשורת ישירה ובלתי מקובלת בין המינים באמצעות טלפונים סלולריים בכלל.

לאור ההיסטוריה הארוכה של חסימות אתרים, אנו בהחלט צפויים להמשיך לראות את היחס האמביוולנטי של סעודיה לאינטרנט. כך גם צפוי להימשך המאבק הסעודי בתכנים, אשר יבואו לידי ביטוי באירועים נוספים של חסימת אתרים, אפילו אם אלו הם מופיעים ברשת החברתית הפופולרית בעולם. אבל גם סעודיה לא יכולה להרשות לעצמה לסגור את עצמה לגמרי מהאינטרנט ומפייסבוק – וההודעה על כך שהחסימה האחרונה בוצעה בטעות מעידה על כך.

ההאקרים הטורקים יצאו למתקפה בעקבות המשט

להתקפות על האתרים הישראליים הצטרפו גם מקביליהם מאלג'יריה, מרוקו וממדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם. עשרות אתרים קטנים הופלו.

הידיעות על תוצאות פעולת צה"ל נגד המשט לעזה, שוב עוררו התקפות על אתרים ישראליים. בשעות אחר הצהריים אתמול (שלישי) החלה מתקפה של האקרים אשר חדרו לאתרים ישראליים, מרביתם שוליים בחשיבותם, והשחיתו אותם במסרים שונים בגנות ישראל.

הראשונים לפעול היו האקרים תורכיים, אליהם הצטרפו במהלך השעות האקרים מאלג'יריה, מרוקו, אינדונזיה ואף עזה לכדי זרם גובר של התקפות נגד אתרים ישראליים רבים בשעות הערב המאוחרות.

במרבית המקרים המסרים שהוצבו באתרים שהושחתו היו כלליים בגנות ישראל. אולם באחד מהאתרים הישראליים שהותקפו הוצבה תמונה הקשורה ישירות במשט זה.

פעולה זו של השחתת אתרים, מהווה אמצעי מהיר ורחב תפוצה להבעת מחאה והזדהות. באירועים קודמים, דוגמת מלחמת לבנון השניה ומבצע 'עופרת יצוקה' נרשמו התקפות רבות ובכלל זה כנגד אתרי ממשל, תקשורת וכלכלה.

לעת עתה, לא ניתן לקבוע כי מדובר בהתקפה רבתית על אתרים איכותיים. אולם לאור ההזדמנות שנקרתה בפני ההאקרים המזרח תיכוניים והזרקור המופנה כלפי עזה ותושביה, צפוי כי נהיה עדים בזמן הקרוב לעליה משמעותית בכמות האתרים הישראלים המושחתים על ידי האקרים מהאזור. לא מן הנמנע כי לאלו יצטרפו נסיונות פריצה לאתרים בעלי חשיבות ונראות דוגמת אתרי משרדי ממשלה, מפלגות, בנקים, אמצעי תקשורת וכדומה.

כמותם ועוצמתם של ארועים אלו, תושפע ללא ספק מהתפתחות הפרשה ומגובה להבותיה. במידה ועוצמתה לא תשכח בימים הקרובים, יתכן ויבוצעו נסיונות להתקפות מניעת שירות מבוזרת (DDoS) על מחשבי מטרה בישראל ואולי אף נסיונות חדירה למערכות מידע תשתיתיות בתחומי הבנקאות, אנרגיה, תקשורת, בריאות ועוד. זאת, על ידי האקרים, בודדים או בקבוצות יעודיות שיתארגנו לשם כך. אך יתכן וגם ארגוני טרור, ואולי אף מדינות ינסו להפעיל בעת הזו לוחמה מקוונת נגד מערכות מידע תשתיתיות בישראל בבחינת שעת כושר לניסוי כלים שכזה כהכנה לארועי טרור מקוונים או לוחמה מקוונת עתידית.

המדרון החלקלק של הרשות לאינטרנט

המודלים לרשות האינטרנט החדשה נמצאים כבר סביבנו, והם לא מבשרים טובות.

המאמצים להסדיר בחקיקה את האינטרנט בישראל ואת השימוש בו, מתנהלים מזה כעשור, אולם בשבועות האחרונים אנו עדים לעליית מדרגה בעניין זה. הנסיונות האחרונים, הן זה של ח"כ דנון בתחום הרגולציה והן של שר התקשורת כחלון ויו"ר ועדת המדע שטרית בתחומי התשתיות, מעידים כי כעת הנסיון הוא להכפיף את האינטרנט בכללותו למדינה ולמחוקק.

רבות נכתב לאחרונה אודות הצעת החוק להקמת הרשות לאינטרנט והמועצה שתעמוד בראשה וזאת מהיבטים משפטיים וטכנולוגיים. אולם יש כמה תקדימים לרשות זו שיכולים להאיר סוגיה זו בהיבטים אזוריים.

בהצעת החוק המפורטת קיימת התייחסות רבה לכל נושא האבטחה המקוונת והצורך להגן מפני "פגיעה משמעותית בפעילותם של גורמי הביטחון, שירותי ממשלה, בשירותים עסקיים וכן באזרחים מן השורה" תוך קביעה כי "כיום, התשתיות הדיגיטליות של המדינה, המבוססות בעיקרן על האינטרנט, אינן מאובטחות דיין". קביעה מפתיעה לאור פעילות תהיל"ה וקיומם של גופים יעודיים לכך במסגרות ביטחוניות שונות.

חשוב להפריד בין הצורך לאבטח את תשתית האינטרנט במדינה בה שיעור חדירת האינטרנט הינו 73% והקמת גוף "שיהיה אחראי על פיתוח מדיניות, תהליכים, בחינת טכנולוגיות מתאימות להתמודדות עם הבעיות והסכנות במרחב המקוון". לבין סינון תכנים וחסימת אתרים, ע"י "גורם ממשלתי בעל סמכות" אשר "יוכל לסווג אתרי אינטרנט המציגים חומר פדופילי ולאכוף את חסימתם באמצעות ספקי האינטרנט".

נראה כי זהו עוד נסיון לאגד את ניהול פעילות האינטרנט במדינה תחת ידי הממשל ולהוציאו מרשות אותם גופים פרטיים וציבוריים ומתחום שיפוטו של האזרח, ההורה והמחנך. אולם זאת יש לדעת, הגבלת הגישה לתכנים באינטרנט באמצעות חקיקה, היא מדרון חלקלק ביותר;

בעת הקמת רשות שכזו, ניתן לקחת דוגמה מגופים דומים הפעילים באופן כמעט זהה. לדוגמא, גוף בשם Internet Service Unit (ISU) אשר מטרתו לנהל את פעילות האינטרנט. בדומה להצעת החוק של ח"כ דנון, גוף זה מתווך בין הספקים ובין שדרת האינטרנט במדינה, עוסק בהסדרת ומכירת שמות המתחם, אבטחת מידע ועוד. אולם תפקידו לא רק לנהל את האינטרנט, אלא אף לעסוק בחסימת אתרים. בדומה לסעיף 48 בהצעת החוק, ניתן להגיש באמצעות טופס מקוון באתר הארגון הצעה לחסימת אתר או בקשה להסרת חסימה קיימת.

נשמע דומה למדי? ליתר פרטים ניתן לפנות ל-http://www.isu.net.sa/index.htm – לא התבלבלתם, זה אכן גוף של ערב הסעודית.

בממלכה נחסמים כמעט אך ורק אתרים הפוגעים במוסר ובמסורת במדינה. אולם בכלל זה גם אתרי בריאות המציגים איברים חשופים ללא הקשר מיני וכן אתרים של זרמים דתיים אחרים באסלאם.

דוגמה נוספת, לפני כארבע וחצי שנים נוסחה טיוטת חוק הקובעת כי ספקיות האינטרנט לא יחשבו עוד כסמכות הבלבדית לחסימת תכנים באינטרנט. במהלך השנים נוסחו חוקים שונים הדורשים מספקי האינטרנט להבטיח כי לא יוצגו תכנים 'אסורים' בשרתיהם. חברה שלא תפעל לפי חוק זה, תושהה פעילותה. לפני כחצי שנה נדרשו באותה המדינה אתרי אינטרנט להשיג רשיון בטרם פרסום ? בדומה לעיתונים. המדובר באיראן.

הצעת החוק של ח"כ דנון קובעת כי פעילות חסימת האתרים תנוהל ע"י 'ועדת משנה לסיווג אתרים לחסימה' (סעיף 32) אשר תכלול את יו"ר המועצה ושישה חברים נוספים מהמועצה סעיף (33 ב'). תפקידה יהיה "בחירת טכנולוגיות לסיווג אתרים כאתרים לחסימה, ניהול הרשימה של האתרים לחסימה" וכן "הוספה לרשימה או גריעה מהרשימה של אתרים שסווגו כאתרים לחסימה" (סעיף 34).

ועדה שכזו כבר קיימת באיראן; כבר בראשית שנת 2006 הוקמה בה ועדה הכוללת נציגים מגופי ממשל שונים האחראית על גיבוש רשימות אתרים לחסימה. אלו הועברו לספקי האינטרנט לשם ביצוע. לאחרונה נמסר כי כ-10 מיליון אתרי אינטרנט חסומים בה, מרביתם בשל תכנים לא מוסריים.

אין כוונת הדברים לשלול את הצורך לדאוג לאבטחת תשתית האינטרנט באחת המדינות המרושתות ביותר, בעיקר לאור התגברות פעילויות של לוחמה מקוונת בעולם. אלא להוות תמרור אזהרה מפני גוף שכזה האמון על הכנת רשימות אתרי אינטרנט לחסימה והסדרת האכיפה למול ספקי האינטרנט. לכשיוקם גוף שכזה, אנו עלולים למצוא עצמנו נעדרי גישה לאתרים של זרמים דתיים אחרים, אתרי ביקורת ואופוזיציה, זכויות אדם, בריאות, קבוצות שוליים ועוד. כל זאת בהתאם למדיניות חברי ועדת המשנה והאקלים החברתי והפוליטי שישרור באותה עת במדינה.

תסתכלו סביב, הכתובת לא נמצאת על מסכי המחשב באותן מדינות סביבנו ? הרשויות בחלקן, דאגו להסיר אותה מעיני המשתמשים. למרות ההבטחות המרגיעות של המחוקק הישראלי, לשם אנו עלולים להגיע.

לא צריך לחכות: המלחמה המקוונת כבר פה

דו"ח שפורסם לאחרונה קובע כי טרם חזינו במתקפה מקוונת רצינית. אולם, שורה של אירועים בשנים האחרונות מוכיחים את ההיפך

מדינות רבות משקיעות משאבים ניכרים בלוחמה אלקטרונית; וגם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, הזהיר לאחרונה את אזרחי ארצו מפני הסכנות ברשת וקרא להם לסייע בהגנת המדינה. אולם, דו"ח שפורסם לאחרונה קובע כי לפחות עד עתה, לוחמה מקוונת עדיין לא מהווה איום רציני. אבל, האם שורת האירועים הארוכה בשנים האחרונות, מאסטוניה ועד גיאורגיה, מאתרי הממשל בדרום קוריאה ועד מחשבי הפנטגון, אינה מוכיחה את ההיפך?

הדו"ח מתבסס על התקיפות שאירעו ביולי נגד דרום קוריאה וארה"ב, והמחבר קובע כי לא היו אלו "התקפות רציניות". כבר בפתח דבריו כותב המחבר כי מדובר בסך הכל בהפגנה רעשנית. "התוקפים השתמשו בטכנולוגיה בסיסית ולא גרמו לנזק ממשי", הוא כותב. ומצהיר כי "עד כה, לא חזינו במתקפה מקוונת רצינית". בשל העובדה ש"עדיין לא נוצרו הנסיבות הפוליטיות אשר יצדיקו התקפות שכאלה לצד התקפות צבאיות, הואיל ומרבית השחקנים הלא מדינתיים טרם השיגו את היכולות הנדרשות". המחבר רואה בפעולות אלו התקפות של ריגול ופשיעה ולא כאלו המשולות להתקפה צבאית או חבלה גם מבחינת השפעתן. עם זאת, הוא מזהיר כי יש להתכונן להתגברות שלהן בעתיד.

הדו"ח קובע כי המתקפה על דרום קוריאה ב-4 ביולי השנה היתה מטרידה ומביכה אך לא כרוכה באלימות ובהרס. יש לזכור כי בעקבות ההתקפות, שיוחסו בדו"ח של סונות הביון הדרום קוריאנית לצפון קוריאה , נפלו אתרי ממשל בארה"ב ובדרום קוריאה לתקופות של שעות עד ימים. במתקפות נגד אסטוניה נפלו אתרי הנשיאות והפרלמנט, כמעט כל אתרי משרדי הממשלה, וכן אתרי מפלגות. כמו כן, הותקפו מחצית מאתרי גופי החדשות ושניים מאתרי הבנקים הגדולים במדינה. בנוסף, הותקפו שירותי החירום והרשתות הסלולריות. במתקפה שליוותה את המערכה הצבאית הרוסית נגד גיאורגיה הותקפו אתרי ממשל ותקשורת רבים. לאחר מכן דווח כי תנועת הנוער הרוסית הלאומנית 'נאשי', שמאחורי הקמתה עומד ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, קשורה למתקפות.

מחבר הדו"ח טוען כי קיימים כמה גורמים המפחיתים את הסיכון להתקפה מקוונת. בראש ובראשונה התלות ברשתות מחשב אשר יכולה להביא להשלכות בלתי צפויות של מתקפה מקוונת. לדוגמה נזק אפשרי לרשתות של צד שלישי הקשורות ברשתות המותקפת או תלויות בה. הוא מציין גם כי היכולת של התוקף להישאר בצללים מגבילה את היכולת ליצור איום ממשי נגדו בלוחמה מקוונת.

עוד הוא קובע כי קיים מספר מצומצם של מדינות (בהן רוסיה וסין) אשר להן יכולות מתקדמות של התקפה מקוונת, או שבהן פושעים מקוונים מתוחכמים ולכן ביכולתן להעניק שירותים מקוונים מתקדמים לארגון טרור במישרין או בעקיפין. לדבריו זו תהא החלטה פוליטית כבדת משקל אשר עלולה לגרום למשבר דיפלומטי במידה ותתגלה. הוא טוען כי מדובר בגורם שלבדו עשוי להרתיע מדינות מביצוע התקפות.

לא רק פשיעה וריגול

אירועי הלוחמה המקוונת מהשנים האחרונות מוכיחים כי לא רק שקיימת פעילות שכזו ביוזמת מדינות, אלא בניגוד לדו"ח הן יותר מאשר "הפגנה רעשנית". התקפות אלה גרמו בפועל ל"נזק ממשי" ול"הפרעה רצינית לשירותים חיוניים" (דווקא ככל שהמדינות מקוונות ומרושתות יותר), גם אם לא היה כרוך בכך הרג, הרס או כיבוש שטח.

המתקפות הללו הן יותר מפעולות של "מעשי פשיעה וריגול", גם לפי המדרג שמתאר מחבר הדו"ח. למעשה הן נמנות על סוגי ההתקפות הקשות ביותר לפי המדרג שהוא עצמו קבע: גרימת נזק לתשתיות הקריטיות של המדינה ולמטרות אזרחיות אחרות.

אף קביעתו כי חשש מפגיעה ברשתות של צד שלישי, ימנע מתקפות מקוונות שכאלו התבררה כלא נכונה – בכל האירועים שתועדו לעיל הותקפו רשתות קריטיות באותן מדינות יעד מבלי שדווח על נזקים שכאלו במדינות אחרות במהלך אותה התקפה. כך שניתן לקבוע כי הן היו ממוקדות למדי.

כמו כן, בניגוד לדעת מחבר הדו"ח, דווקא במדינות מרושתות היטב דוגמת ארה"ב, דרום קוריאה ואסטוניה, יכולות המתקפות המקוונות להוות לא רק נשק מהיר, חסכוני ונקי, אלא גם הרסני לא פחות מכלי נשק אחרים.

לאור המקרים הקודמים, ניתן לקבוע כי מעצמות עולמיות (בדגש על סין ורוסיה), אינן נרתעות מלהשתמש בלוחמה מקוונת כאמצעי נוסף לפגיעה ביריבותיהן, לעיתים לצד צעדים צבאיים, זאת בלא כל צורך להפעיל גייסות או להכריז במלחמה. למרות האמור בדו"ח, התקפות אלו בעלות נזק רב, תדמיתית, כלכלית ואף תשתיתית. לפיכך הן מסבות תועלת רבה לגורם המתקיף, אשר לא נראה כי הוא חושש מפגיעה ברשתות צד שלישי.

אין ספק כי המלחמה המקוונת תעמיק לחדור ככלי בסכסוכים, הן בידי מדינות והן בידי ארגוני טרור. סביר להניח כי במהלך השנים הקרובות תעלה תכיפותן של פעולות לוחמה מקוונת בידי שחקנים אלו, הן לצד פעולות צבאיות והן במנותק מהן.

ההפגנות באיראן – ההישרדות האמיתית

האירועים הסוערים שתפסו את הכותרות משקפים את הבעייתיות של הפער הדיגיטלי: המשכילים נותרו לבד במערכה. וגם בשביל המערב הם לא יותר מתוכנית ריאליטי

הדיווחים על הפגנות באיראן בטוויטר ובאתרים נוספים לא רק תפסו את כותרות העיתונים והאתרים בחודשיים האחרונים, אלא במקרים רבים החליפו את הדיווח הרשמי. עד כדי כך שבסוכנויות הידיעות הקדימו בחלק מהידיעות אזהרה לפיה הדיווח הגיע מדיווחי עדי ראייה באיראן ומסוכנויות ידיעות איראניות, וכי הן לא עברו אימות.

אבל, ד"ר טל פבל, מומחה לאינטרנט ולטכנולוגיה במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי, חושש שבסופו של דבר האינטרנט מעצים את החוויה בעבור העדים הפסיוויים במערב ולתחושה של מדינה שלמה המתקוממת נגד משטר איסלאמי מדכא אין אחיזה במציאות. "זה נוצר רק בטהרן ולא ממש מתפשט לערים אחרות. זו לא תופעה עממית והסיבה הפשוטה הזאת היא שזאת תוכנית ריאליטי אחת גדולה", הוא אומר.

פבל, שירצה מחר על פייסבוק, יוטיוב וטוויטר ככלים לשינוי בחברה הערבית בכנס של עמותת אשנ"ב על אינטרנט וריאליטי במכון הטכנולוגי בחולון, מתייחס לשני המובנים הנפוצים של המילה ריאליטי – הסוגה הטלוויזיונית ו"מציאות" במובנה הפשוט.

מצד אחד, הוא מדבר בהתלהבות כנה כשהוא עוסק בכוח שנותן האינטרנט לקבוצות שוליים בחברה האיסלאמית והחיבור שלו למציאות הפוליטית. כבדרך אגב הוא גם מציין שהרעיון להרצאה עלה הרבה לפני שרחובות טהרן נשטפו ירוק. כאן הוא מציין חשבונות טוויטר המוקדשים לעדכונים לקהילה ההומו לסבית כמו Alwaan, שמסייע להפיץ מידע לחברי קהילה.

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

בנוסף הוא הזכיר חשבונות טוויטר שנועדו לגייס תמיכה למען שחרור יחידים הכלואים בידי משטרים כאלה ואחרים. האחד מהם הוא של ריזאנה נאפיק, אזרחית סרי לנקה בת 17 שעומדת בפני הוצאה להורג בסעודיה בגין רצח של ילד שהיה בטיפולה. נאפיק טוענת מנגד כי מות הילד היה תאונה. בחשבון שלה, היא או סביר יותר להניח כי מישהו המנסה להביא לשחרורה, מספרים על דיווחים של הוצאות להורג בסעודיה. "אלה לא דברים שהיו יכולים לצאת אל הפועל באמצעי התקשורת הישנה של רדיו, טלוויזיה ועיתונות", הוא אומר.

אבל, בכל הנוגע לאירועים באיראן הוא די בטוח שהם לא יובילו למהפכה. זאת למרות שבניגוד לאירועים רבים בארץ או במערב, השכבות המשכילות לא הסתפקו בציוצים נזעמים מכסא המחשב והיו מוכנות לצאת לרחובות ולהסתכן בעימות עם המשטרה ואף במוות. עם כל האומץ של המפגינים, הפער הדיגיטלי היה בעוכרם – המצייצים בטוויטר הם גם אלה שיצאו לרחובות. אבל, הם נותרו בודדים במערכה – ללא תמיכה מהמגזרים הכפריים, או של מיעוטים אתניים באיראן.

אבל לא פחות חשוב מכך – בעבורנו, המערב הליברלי הם לא יותר מספקטקל – תוכנית הישרדות בשידור חי. "כדי שמשהו ישתנה אתה צריך ערעור על הלגיטימציה גם מבית וגם מחוץ", מציין פבל. "יכול להיות שאם הציבור היה זוכה לסיוע רב יותר מארה"ב מהמערב וגם מממשלים ערבים.תושבי איראן היו יוצאים לרחוב בהמוניהם. זה מעגל בו אחד מזין את השני". אבל התמיכה הבינלאומית בהם נותרה מינורית. ארה"ב ואירופה לא ממש לוחצות על איראן להפסיק את הדיכוי. בניגוד למה שאירע בתקופת נפילת השאה, אז ארה"ב והקהילה הבינלאומית לחצה עליו להימנע משימוש בכוח נגד המפגינים ומסתפקות בגינויים בלשון רפה.