חקיקת האינטרנט במזרח התיכון
האינטרנט, ככלי המאפשר גישה ישירה ובלתי אמצעית למידע והעברתו בקלות בין גורמים שונים, מהווה אתגר תרבותי ופוליטי למשטרים שונים. לפיכך פועלות מדינות שונות, רבות מהן במזרח התיכון, להגבלת אזרחיהן מלעשות שימוש מלא וחופשי באינטרנט.[1] זאת, באמצעים שונים ובכלל זה טכנולוגיים, כלכליים, דתיים וחינוכיים. במסגרת זו נעשה שימוש בחקיקה לשם הסדרת התנהלות האינטרנט והגבלת השימוש בו בצורה חופשית, החל בהגבלת התכנים המותרים לגישה וכלה בקביעה מדוקדקת אודות הצורך בניטור כל פעילות המשתמשים וכן תקנות אחרות המבטלות כמעט לחלוטין כל היבט של חופש ואנונימיות בעת שימוש באינטרנט. כל מדינה ומטרותיה, בהתאם לאופיה ומתוקף כך האמצעים בהם היא נוקטת.
הממשל האיראני פעיל ביותר בהגבלת גישתם החופשית של אזרחיו לתכנים באינטרנט. במסגרת זו הוקמה בפברואר 2003 ועדה שנועדה להתמודד עם עבירות אינטרנט בהעדר חוק מתאים. כשנה לאחר מכן הודיע דובר משרד המשפטים על ניסוח טיוטת חוק עונשין לפשעי אינטרנט הקובע עונשי מאסר בגין פרסום מידע הפוגע בבטחון המדינה או מידע שגוי אודות פקידי הממשל. בנוסף, לא נחשבו עוד ספקי הגישה לאינטרנט כסמכות הבלבדית לפילטור אתרים. לקראת סופה של שנת 2004 נשמעו טענות בדבר הצורך בהתמודדות משפטית עם עברות חדשות בדגש על Hacking וכן הצורך לחוקק חוק מיוחד להסדרת הבלוגים. ב-27 נובמבר 2006 פרסמה ממשלת איראן תקנות לפיהן על בעלי האתרים לרשום אתריהם אצל השלטונות וכעבור שנתיים קבע שר התרבות וההכוונה האסלאמית כי כל אתר מקומי אשר לא ירשם במשרדו יסגר.
בערב הסעודית הוסדר האינטרנט בהחלטת ממשלה משנת 2001 וכן האינטרנט קפה במחצית 2003. החלטות אלו אסרו על פרסום מידע הפוגע באסלאם, במדינה ובפקידיה וכן הטילו הגבלות וחובות על ספקי האינטרנט, מפעילי האינטרנט קפה והמשתמשים השונים.
תוניסיה היתה לאחת המדינות הראשונות שיישמה הגבלות על האינטרנט והינה בעלת החקיקה המפורטת והמגבילה ביותר בתחום זה מקרב מדינות האזור; ב-14 וב-22 במרץ 1997 פורסמו שני צווים המסדירים את נושא התקשורת והאינטרנט במדינה. בסוף אותה השנה הוסדרו בחקיקה האינטרנט קפה במדינה.
תורכיה פעילה בהגבלת האינטרנט בתחומה בין השאר באמצעות חסימת אתרים שונים דוגמת האתר YouTube בהוראת המערכת המשפטית כל אימת שמוצבים בו סרטונים הפוגעים בדמותו של אבי האומה התורכית.
בישראל הוחל בנסיון להגביל את האינטרנט במסגרת "שירות סינון של תכנים בלתי הולמים קטינים באינטרנט" כתיקון לחוק התקשורת המקומי בדגש על אתרים "בלתי הולמים לקטינים" והכוללים בעיקרם אלימות, הימורים או חומר תועבה. כמו גם הצעת חוק להסדרת נושא הטוקבקים המטילה אחריות על בעל האתר לגבי תכני הכותבים אלא אם יחשוף פרטיהם.
הממצאים הינם שקיום חקיקה המסדירה ומגבילה את התנהלות האינטרנט במדינות המזרח התיכון הוא תולדה של שני רכיבים;
תפוצת האינטרנט – בראש ובראשונה שיעור חדירת האינטרנט ומידת תפוצתו בכל מדינה; אין ספק כי במידה ובמדינה מסויימת תפוצת האינטרנט נמוכה מסיבות כלכליות, טכנולוגיות או בשל הון אנושי נמוך, הרי אין כל צורך בהסדרת האינטרנט בחקיקה. אין בה אינטרנט.
הראיה היא כי המדינות המפותחות ביותר מבחינת חקיקה והפעילות רגולטורית בתחום זה, מובילות בתפוצת האינטרנט במזרח התיכון ובכלל זה איראן (שיעור חדירה של 34.9% לשנת 2008), ערב הסעודית (22%), איחוד האמירויות (49.8%), כווית (34.7%), תוניסיה (27%), מצרים (12.9%), תורכיה (36.9%), ישראל (52%).
לפיכך מדינות בהן שיעור חדירת האינטרנט נמוך, לא זקוקות לחקיקה המסדירה את האינטרנט, דוגמת תימן (1.4%), סודאן (8.7%), לוב (4.2%), אלג'יריה (10.4%).
אולם נתון זה לבדו, אין בו כדי להסביר מדוע רמת חקיקת האינטרנט מפותחת ומורכבת יותר במדינות דוגמת ערב הסעודית, איראן ותוניסיה יותר מאשר בתורכיה, איחוד האמירויות, כווית וישראל בהן שיעור חדירת האינטרנט אף גדול יותר.
כאן משתלב המימד הנוסף; רכיב חופש העיתונות והדמוקרטיה.
מבין המדינות בהן קיימת חקיקת אינטרנט, הרי אלו בהן חקיקה זו מפותחת יותר הן אלו המצויות בתחתית רשימת מדינות העולם בכל האמור בחופש עיתונות ובדמוקרטיה;
המדינות בהן חקיקת האינטרנט שולית, הן אלו המצויות בחלקה העליון והחופשי יותר של טבלת מדינות העולם מבחינת מידת חופש העיתונות; ישראל (מקום 46 לשנת 2008 מתוך 173), כווית (61), איחוד האמירויות (69), בהשוואה לאיראן שבמקום ה-166, ערב הסעודית (161), מצרים (146), תוניסיה (143) ותורכיה (103).
כאמור, לוב, סוריה ותימן מצויות אף הן בתחתית רשימה זו, אולם בהן תפוצת האינטרנט נמוכה ממילא.
בנוסף, מצויות מדינות אלו בתחתית הרשימה מבחינת מצב הדמוקרטיה בהן; איראן מצויה במקום ה-138 מתוך 150 מדינות, ערב הסעודית ב-119, תוניסיה ב-112, מצרים ב-100. זאת לעומת ישראל המצויה במקום ה-32, תורכיה (55), איחוד האמירויות (77), כווית (80).
אופיים של האתרים הנדונים בחקיקות אלו והמועדים לחסימה ולצנזורה הוא תוצר של חופש העיתונות והדמוקרטיה, אך גם של נדבך שלישי ונוסף – אופיה ותרבותה של המדינה; במדינות שמרניות בעלות זיקה מסורתית ודתית עמוקה, יושם דגש רב על חסימת אתרי פורנוגרפיה, אלימות, הימורים, זרמים דתיים שונים ואף אתרי בידור, מוזיקה ובריאות.
במדינות בעלות העדר לגיטימציה שלטונית יחסמו אתרים בעלי זיקה פוליטית ובכלל זה אתרי מיעוטים, ארגוני אופוזיציה וזכויות אדם ואמצעי תקשורת שונים (כמצוי בסוריה ובמצרים).
לסיכום, ניתן לומר כי מדינות המזרח התיכון נחלקות ונבדלות במטרות השונות (תרבותיות / פוליטיות), באמצעים (טכנולוגים / כלכליים / תרבותיים / חוקתיים) ובהיקף החקיקה (הסדרה כוללת או הגבלות נקודתיות) בכל האמור בהגבלתן את השימוש החופשי באינטרנט בתחומן.
לפיכך, ניתן לקבוע כי חקיקת האינטרנט, על צורותיה השונות, הינה סממן נוסף למידת החופש הקיים במדינה; ככל שיש בה חופש מידע, תקשורת ועיתונות רבים יותר המלווים ברמות גבוהות של חופש אישי ודמוקרטיה, כך תקטן חקיקת האינטרנט וכן התערבות המדינה בחיי המשתמשים וזאת לשם הגבלת המינימום ההכרחי דוגמת יוזמות חקיקתיות להגבלת אתרים פורנוגרפיים, אם בכלל.
כמו כן ניתן להסיק כי במדינות המזרח התיכון בהן שיעור חדירת האינטרנט נמוך, אך גם רמת חופש המידע והדמוקרטיה, יעלו ויצוצו ניצני חקיקת האינטרנט ככל שתעמיק חדירת האינטרנט למדינות אלו.
[1] על פי ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' (rsf.org) 5 מתוך 15 המדינות המוגדרות כ'אויבות האינטרנט' ע"י הארגון מצויות במזרח התיכון; מצרים, איראן, ערב הסעודית, סוריה ותוניסיה. כמו כן 5 מתוך 11 המדינות המוגדרות ע"י הארגון כ'תחת פיקוח'; בחרין, ירדן, לוב, איחוד האמירויות ותימן.
bitterlemons-international.org, "Internet legislation in the Middle East,", Edition 8 Volume 7, 26.02.2009.
פוסט זה זמין גם ב:
Español